לאחר קום המדינה צמחה בעין כרם הגדה על אוצרות זהב נסתרים, שהטמינו הערבים במנוסתם מן הכפר.
באחד מימי החורף של 1950 אירע מעשה, שהוכיח מעל לכל ספק כי יש זהב בעין כרם.
                     
מעשה שהיה במרציאנו, יושב-ראש ועד התושבים. מרציאנו פתח בדצמבר 1949 חנות מכולת בפינת רחוב המעיין.
עם לקוחותיו נמנו גם האחיות הערביות פאולין, רגינה וסופיה שהיו שלוש זקנות, שלא ברחו עם שאר תושבי הכפר ונשארו לגור בביתן הסמוך למנזר יוחנן.
הזקנות האלו אמרו לא אחת למרציאנו כי בקירות חנות המכולת שלו טמון אוצר זהב גדול שהחביא דר' יואכים, ערבי נוצרי שגר בבית הזה לפני כן.
מרציאנו התייחס לדברי הזקנות בביטול. לעיתים היה מצביע באצבעו על מצחו כאומר ללקוחות האחרים: "משוגעות".
בסוף אותה שנה החלה מע"צ להרחיב את הכביש הראשי בעין כרם. על פי התכנית עמדו להרוס את חנותו ומרציאנו העביר את תכולת המכולת למקום אחר.
עתה ישב יחד עם שאר יושבי בית הקפה "קזבלנקה" וצפה ב"פעולת הפיתוח" הראשונה בעין כרם. כאשר קרסו קירות הבית תחת שרשראות הטרקטור,
נתגלו מבעד לאבנים ולענני האבק שני פחים גדולים וכבדים. הפועלים ועשרות תושבי עין כרם עמדו פעורי פה אל מול מאות ואולי אלפי מטבעות הזהב שמילאו את שני הפחים עד גדותיהם.
למראה פועלי מע"צ, העומדים ומרוקנים את תוכן הפחים על גבי שמיכה במרכז הכפר ונצנוצם של תרנגולי הזהב המוטבעים על המטבעות, לקה מרציאנו בהתקף לב ואושפז בבית חולים.
 
מקץ שבועות אחדים הגיעה השמועה גם אל דר' יואכים, אשר הסתיר את הזהב בקיר ביתו שבעין כרם ואשר התגורר עתה בעמאן.
באותו היום יצא דר' יואכים מדעתו. קרוביי משפחתו סיפרו, כי היה מטפס על ההרים ופיו זב ריר וזועק כי הוא הולך לעין כרם להשיב לעצמו את הזהב.
מאז אותו יום שמועה רדפה שמועה, אנשים חיפשו בקירות בתיהם וחפרו בגינותיהם. לאחר זמן מה כשלא נתגלו כל אוצרות, נרגעו הרוחות.
 
מספרו של משה עמירב – עין כרם "מסע לכפר האלוהים".